וישלחו מן המחנה כל צרוע. דמאחר ששכינה ביניכם ואתם חונים סביב המשכן כמלאכים צריכים אתם לטהר מחניכם מן הטמאים ומיהו אין שילוחם שוים שהרי מצורע משולח חוץ לשלש מחנות דכתי' בדד ישב מחוץ למחנ' מושבו כדמפר' בפסחי' באילו דברים וזב משולח חוץ למחנה שכינה ולמה מותר במחנה ישראל כדכתי' בבעל קרי ויצא מחוץ למחנה ולא יבא אל תוך המחנה ויצא מחוץ למחנה ממחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וזב איתקיש לבעל קרי וטמא מת ואפי' מת עצמו מותר במחנה לויה כדכת' ויקח משה את עצמו' יוסף עמו במחנ' לויה ואינו משולח אלא ממחנה שכינה:
ולא יטמאו את מחניהם. תן מחנה לזה ומחנה לזה שזה משולח ממה שאין זה משולח לכך כתב בו יו"ד לשון רבים:
אשר אני שוכן בתוכם. זה מחנה שכינ' שכל הטמאים משולחים משם וגם צריכין לנקות עצמן מגזל ומשבועות שקר אפי' לגזל גר שמת ואין לו גואלים צריכים להוציא הגזל מידם ולתת לכהן כדמפר' ואזיל וגם מספק זימה כמו סוטה ולשמור נזירות בטהרה דמאחר שנקדשו לחנות סביב לשכינה צריכין לנקות עצמן מכל דופי ומכל ספק כדי שיהו כמלאכים ויש מפר' לפי שנכתב בגזל הגר ומעלה מעל בה' ובסוטה ומעלה בו מעל סמכם זה לזה נזיר אחר סוטה פיר' רבותי' שהרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין שהיין מביא לידי זימה דכתי' זנות יין ותירוש יקח לב:
כי יעשו מכל חטאות האדם. זאת הפרשה בגזל הגר ובויקרא כת' פרש' גזל של ישראל דכתיב ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו וגו' אבל בכאן דיבר בגזל הגר ובא ללמדך שאפילו מת גר ואין לו גואלים שצריך להוציא גזילה מתחת ידו ולהשיב לכהן וכגון שנשבע לשקר מדבעי חומש ואשם והיינו דכתי' ומעלה מעל בה' שנשבע לשקר אבל אם גזל ולא נשבע ומת הגר בלא יורשים זכה הלה במה שבידו וכן הגוזל את גביו ומת ביו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם וצריך להוציא גזילה מתחת ידו ואפי' לארנקי של צדקה ויבא שיאמ' זה גזל אביו כדאמ' בהגוזל עצים וכן הגוזל את הגר ונשבע לו צריך להוציא קרן וחומש מתחת ידו ונותן לכהן שהק' זכה בו ונתנו לכהן במתנה וצריך שישיב שוה פרוטה לכל כהן וכהן של אותו בית אב דכתי' האשם המושב לה' לכהן צריך שיהא בו כדי השבה לכל כהן וכהן מדכתי' לכהן ולא לכהני' ואם רוצה לצאת ידי חובתו אם אין שם שוה פרוטה לכל כהן יוסיף משלו עד שיהא שם שוה פרוטה לכל כהן יכהן של אותו בית אב:
וכל תרומה לכל קדשי. לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר שאינו יכול ליתנו אלא לאות' שמקריבים את אשם אומ' שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה:
ואיש את קדשיו לו יהיה. מלמד שכל כהן שירצה הולך לירושלים ומקרב קרבנו' שלו ואינו מוסרם לאנשי משמר, אכילתה ועבודתה שלו כלומר אינו לאנשי משמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. מכאן לכהן שאין לו במתנות כהונה עד שיתנום לו ואם לקחם בחזקה הרי הוא גזלן שטובת הנאה לבעלים ולפי הפשט נרא' איש את קדשיו לו יהיה שאין שום כהן יכול לומר לאיש הקרב עתה מה שאתה חייב בבית אב שלו אלא ימתין בית אב שהוא אהוב יותר. ואשר יתן לכהן לו יהיה שאם ירצה לתת לו יתן לו: כי תשטה אשתו. נכת' בשׂין כי תנהג עצמה דרך שטות ולא כדרך בנות ישראל:
והיא לא נתפשה. שלא נאנסה דאי באונס נסתרה עמו או בא עליה באונס אינה אסורה לו אלא אם כן הוא כהן אסורה אם באין עליה באונס דאמרי' היא אשת ישר' כי לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזו זו זו אשת כהן:
רוח קנאה. לוֹשִיאַה ב"ל:
וקנא את אשתו. שאמר לה לא תדברי עם איש פלוני לפני עד אחד או לפני שנים פלוגת' היא ובאו עדים שנסתרה והיא נטמא' ששהתה עמו כדי טומאה ומיד נטמאה לבעלה שאסור לישכב עמה עד שתשתה:
והביא האיש את אשתו אל הכהן. לבדקה אם נטמאה אם לא נטמאה וזאת הבדיקה נקראת יוֹאִישַ':
מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר כגון מנחת דחטא ומנחת נדבה שמן ולבונה כדי שיהא בה ריח ניחוח ועושין אותה מסולת חיטין שתבא לרצון אבל זאת אינה באה אלא לבדוק ולגלגל עון ואמרו רבותינו שלא יהא קרבה מהודר לפי שהיא עשתה מעשה בהמה שאינה מקפדת על עצמה תהא קרבנה מאכל בהמה ולפי הפשט נר' לפיכך מביאה שעורים שהשעורים לשון פקידה דמתרגמי' פוקד מסער וזאת המנחה פוקדת עונה ולא יהיה בה ריח ניחוח ולפי שהק' ארך אפים הוזקק' להביא דבר שאינו רואי אפי' להדיוט כלומר לא דיה שחטאה אלא שהביאה דבר שאינו הגון ומתוך כך יפקוד עונה אם עותה ובודקה במים ובעפר שהמים דבר חי והוא סימן לחיים אם לא פשעה והעפר סימן למיתה שאם פשעה תחזור לעפרה ומדרש אגדה שבריית' מן המים ומן העפר:
ופרע את ראש האשה. ורבותינו אמרו שאוחזה בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה ומביא חבל המצרי וקושר על דדיה אבל ר' יודא אומ' אם שערה נאה לא היה סותרו ואם לבה נאה לא היה מגלהו דחיישינ' להרהור' ודבר זה אינו מעכב וראוי להניחו לשם שמים:
והעמיד את האשה. קמא לשון עיכוב שאמ' לה המתיני לי עד שאכנס ואצא שהוא נכנס במשכן ולוקח משם עפר והיא אינה נכנסה ובמקדש שהיתה ברצפת אבנים היתה שם טבלא ובה טבעת קבועה ומגביה בטבעת ולוקח עפר מתחתיה ומחזיר הטבלא במקומה והעמיד בתרא שמעמידה לפני הק' להשביעה ולהשקות' ורבות' דרשו שלכך כתיב והעמיד שהיה מסיעה ממקום למקום כדי שתודה:
ונתן על כפיה. כדי ליגעה:
והשביע הכהן אותה. ולא אותה וחבירתה שאין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבם גס זו בזו מכאן אמרו שלא תביא שפחתה עמה שלא יהא לבה גס בה:
ואם לא שטית טומאה תחת אישך. שלא שטית מדרך הישר לקבל טומאה מאחר:
מבלעדי אישך. שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אמרו רבותי' אין משקין את ארוסות אבל על ידי גילגול משביעין אותה כשהיא נשואה על שעת האירוסין כדכתי' ואמרה האשה אמן אמן אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:
בשבועת האלה. שבועה שיש עמה אלה משביע אני עליך אם נטמא' ואם נטמאת יבואו בה:
וכתב את האלות האלה. אלות כותב ולא צוואות ואיכא למ"ד אינו מפסיק:
והשקה את האשה. לפי פשוטו כמו כדי להשקות את האשה אי אנאכברה דהא לאחר הקטרת המנח' כת' ואחר ישקה את האשה את המים ומיהו פליגי בה תנאי איכא למ"ד משקה ואחר כך מקריב מנחתה ואיכא למ"ד מקריב מנחת' ואחר כך משקה והאי דכתי' והשקה ואח' כ' ישקה דרשי שאם נמחקה המגילה ואח"כ אמרה איני שותה מערעין אותה בעל כורחה או תודה:
והניף את המנחה. ואף היא מניפה עמו דאתיא יד יד משלמים:
לאלה בקרב עמה. שהם מכירין אותה דאמרינן תהא כפלוני':
זאת תורת הקנאו'. לאשה שניטמאה:
או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה. כלומ' שלא היה אלא רוח קנאה שלא נטמאה בין שנטמאה ומתה בין שלא נטמאה: ונקה האיש מעון. שאם ניטמאה ומתה אין לאיש עון דאיהי פשעה בנפשה ואם לא נטמאה אין לו עון ממה שביישה וחשדה בחנם אע"ג דאמרי' החושד בכשרים לוקה בגופו שהרי בא להוציא' מספק איסור שאם נטמאה הרי היא אסורה לו דכתי' ונטמאה ג' פעמים אחד לבועל ואחד לבעל ואחד לתרומה:
והאשה היא תשא את עונה. אם נטמאה ורבותי' דרשו אם האיש מנוקה מעון שלא בא עליה משקינא לה ונסתרה אז האשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון שבא עליה לאחר שנסתרה אין המים בודקין את אשתו דסתר קנויו ואין בדבריו כלום ומשרבו המנאפים נטלו מים המאררים כדאיתא בסוטה דכיון דאינם מקפידין על הודאי אין דק' מוכיח על הספק דכתי' לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה: